قَالُوا لَنْ نَبْرَحَ عَلَيْهِ عَاكِفِينَ حَتَّى يَرْجِعَ إِلَيْنَا مُوسَى

قُلْ إِنْ أَدْرِي أَقَرِيبٌ مَا تُوعَدُونَ أَمْ يَجْعَلُ لَهُ رَبِّي أَمَدًا

ποικίλον, ὅν ῥʼ αὐτὴ ποιήσατο καὶ κάμε χερσίν·

ἐσθλὸν ἐόντʼ ὀλέσωσιν ἐνὶ Σκαιῇσι πύλῃσιν.

τῇ ῥʼ ἵππους τε καὶ ἅρμα διήλασεν, οὐδὲ πύλῃσιν

ποικίλον, ὅν ῥʼ αὐτὴ ποιήσατο καὶ κάμε χερσίν,

Τυδεΐδης δὲ παρατρέψας ἔχε μώνυχας ἵππους,

וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יַעֲקֹ֔ב אַחַ֖י מֵאַ֣יִן אַתֶּ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵחָרָ֖ן אֲנָֽחְנוּ׃

לִבְנֵ֖י גֵּרְשׁ֑וֹם יוֹאֵ֣ל הַשָּׂ֔ר וְאֶחָ֖יו מֵאָ֥ה וּשְׁלֹשִֽׁים׃

אֶשָּׂ֥א כַנְפֵי־ שָׁ֑חַר אֶ֝שְׁכְּנָ֗ה בְּאַחֲרִ֥ית יָֽם׃

וַיִּקְחוּ֙ אֶת־ כָּל־ הַשָּׁלָ֔ל וְאֵ֖ת כָּל־ הַמַּלְק֑וֹחַ בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה׃

Ζεὺς δʼ Ἥρην προσέειπε κασιγνήτην ἄλοχόν τε·

ὑμεῖς δʼ ἄλλοθεν ἄλλος ἐρητύειν ἐπέεσσιν.

λῦσε δέ οἱ ζωστῆρα παναίολον ἠδʼ ὑπένερθε

וַיָּ֙קָם֙ יָרָבְעָ֣ם בֶּן־ נְבָ֔ט עֶ֖בֶד שְׁלֹמֹ֣ה בֶן־ דָּוִ֑יד וַיִּמְרֹ֖ד עַל־ אֲדֹנָֽיו׃

יֶהֱמ֣וּ יֶחְמְר֣וּ מֵימָ֑יו יִֽרְעֲשֽׁוּ־ הָרִ֖ים בְּגַאֲוָת֣וֹ סֶֽלָה׃

וַֽיְמָרֲרֻ֖הוּ וָרֹ֑בּוּ וַֽיִּשְׂטְמֻ֖הוּ בַּעֲלֵ֥י חִצִּֽים׃

וְכָל־ חֲכַם־ לֵ֖ב בָּכֶ֑ם יָבֹ֣אוּ וְיַעֲשׂ֔וּ אֵ֛ת כָּל־ אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖ה יְהוָֽה׃

הָב֣וּ לַ֭יהוָה כְּב֣וֹד שְׁמ֑וֹ שְׂאֽוּ־ מִ֝נְחָ֗ה וּבֹ֥אוּ לְחַצְרוֹתָֽיו׃

αὖθι μένειν, μή πως ἀβροτάξομεν ἀλλήλοιιν

αὔριον ἢν ἐθέλῃσιν· ἀνάγκῃ δʼ οὔ τί μιν ἄξω.

ὀτρύνουσʼ ἰέναι Διὸς ἄγγελος· οἳ δʼ ἀγέροντο.