يَوْمَ تُقَلَّبُ وُجُوهُهُمْ فِي النَّارِ يَقُولُونَ يَا لَيْتَنَا أَطَعْنَا اللَّهَ وَأَطَعْنَا الرَّسُولَا

ka u nu te mahimanaH samasyaasmat puurva RSayo .antam aapuH

dahaashaso rakSasaH paahy a\smaan druho nido mitramaho avadyaat

τὸν βάλʼ ὑπὸ γναθμοῖο καὶ οὔατος, ἐκ δʼ ἄρʼ ὀδόντας

הוֹן־ וָעֹ֥שֶׁר בְּבֵית֑וֹ וְ֝צִדְקָת֗וֹ עֹמֶ֥דֶת לָעַֽד׃

ye devaasa iha sthana vishve vaishvaanaraa uta

δαιδάλεον θώρηκα, τὸν Ἥφαιστος κάμε τεύχων.

יִקְרָאֵ֨נִי ׀ וְֽאֶעֱנֵ֗הוּ עִמּֽוֹ־ אָנֹכִ֥י בְצָרָ֑ה אֲ֝חַלְּצֵ֗הוּ וַֽאֲכַבְּדֵֽהוּ׃

וַעֲזַרְיָה֙ הֹלִ֣יד אֶת־ חָ֔לֶץ וְחֶ֖לֶץ הֹלִ֥יד אֶת־ אֶלְעָשָֽׂה׃

By reason of the voice of my groaning my bones cleave to my skin.

ἐν αὐτῷ ζωὴ ἦν, καὶ ἡ ζωὴ ἦν τὸ φῶς τῶν ἀνθρώπων·

τόσσόν τίς τʼ ἐπιλεύσσει ὅσον τʼ ἐπὶ λᾶαν ἵησιν·

ὣς φάτο δάκρυ χέων, τοῦ δʼ ἔκλυε πότνια μήτηρ

τήν ῥά ποτʼ ἐξ Ἐλεῶνος Ἀμύντορος Ὀρμενίδαο

הֲכֹ֣ל הַיּ֔וֹם יַחֲרֹ֥שׁ הַחֹרֵ֖שׁ לִזְרֹ֑עַ יְפַתַּ֥ח וִֽיַשַׂדֵּ֖ד אַדְמָתֽוֹ׃

לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת־ בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם׃

imaam uu nu kavitamasya maayaam mahiiM devasya nakir aa dadharSa

אַשְׁרֵיכֶ֕ם זֹרְעֵ֖י עַל־ כָּל־ מָ֑יִם מְשַׁלְּחֵ֥י רֶֽגֶל־ הַשּׁ֖וֹר וְהַחֲמֽוֹר׃