וַיְדַבֵּ֣ר אַחְאָ֣ב אֶל־ נָב֣וֹת ׀ לֵאמֹר֩ ׀ תְּנָה־ לִּ֨י אֶֽת־ כַּרְמְךָ֜ וִֽיהִי־ לִ֣י לְגַן־ יָרָ֗ק כִּ֣י ה֤וּא קָרוֹב֙ אֵ֣צֶל בֵּיתִ֔י וְאֶתְּנָ֤ה לְךָ֙ תַּחְתָּ֔יו כֶּ֖רֶם ט֣וֹב מִמֶּ֑נּוּ אִ֚ם ט֣וֹב בְּעֵינֶ֔יךָ אֶתְּנָה־ לְךָ֥ כֶ֖סֶף מְחִ֥יר זֶֽה׃