אָמַ֗רְתִּי אֶֽשְׁמְרָ֣ה דְרָכַי֮ מֵחֲט֢וֹא בִלְשׁ֫וֹנִ֥י אֶשְׁמְרָ֥ה לְפִ֥י מַחְס֑וֹם בְּעֹ֖ד רָשָׁ֣ע לְנֶגְדִּֽי׃

עִם־ מְ֭לָכִים וְיֹ֣עֲצֵי אָ֑רֶץ הַבֹּנִ֖ים חֳרָב֣וֹת לָֽמוֹ׃

בַּ֭דֶּיךָ מְתִ֣ים יַחֲרִ֑ישׁו וַ֝תִּלְעַ֗ג וְאֵ֣ין מַכְלִֽם׃

וַיַּגֶּד־ לָ֥הּ שְׁלֹמֹ֖ה אֶת־ כָּל־ דְּבָרֶ֑יהָ לֹֽא־ הָיָ֤ה דָבָר֙ נֶעְלָ֣ם מִן־ הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א הִגִּ֖יד לָֽהּ׃

vibhaavaa devaH suraNaH pari kSitiir agnir babhuuva shavasaa sumadrathaH

sadyaH so asya mahimaa na saMnashe yaM kSoNiir anucakrade

μὴ γένοιτο· ἐπεὶ πῶς κρινεῖ ὁ θεὸς τὸν κόσμον;

τίνειν οὐκ ἐθέλωσιν Ἀλεξάνδροιο πεσόντος,

ava sRja punar agne pitRbhyo yas ta aahutash carati svadhaabhiH

فَلَمَّا جَنَّ عَلَيْهِ اللَّيْلُ رَأَى كَوْكَبًا قَالَ هَذَا رَبِّي فَلَمَّا أَفَلَ قَالَ لَا أُحِبُّ الْآفِلِينَ

τὸν δὲ καὶ Ἀργεῖοι μὲν ἐγήθεον εἰσορόωντες,

τούτῳ δὲ πρόμον ἄλλον ἀναστήσουσιν Ἀχαιοί.

maa kasyaadbhutakratuu yakSam bhujemaa tanuubhiH